Bris Bein HaBesarim- The Promise of Exile and Redemption

From the mekoros below, we see an important concept which comes up in the Bris Bein Habesarim- along with the decree of galus comes the promise of geulah.  Hashem showed Avraham the future suffering of his descendents in a vision of terrible darkness. Can you imagine what it must have been like for him to experience  a vision of Mitzraim, Churban Bayis (1 &2), the Crusades, the Spanish Inquisition, all of the pogroms and persecutions, and the Holocaust? Surely no human could survive such an experience. How did Avraham? I believe that it is only because at the same time he experienced this fearful darkness, he also saw the ultimate geulah. He saw past the darkness to the light beyond

1) בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:

(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:

(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

2) רש"י בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) והנה אימה וגו' - רמז לצרות וחשך של גליות:

3) רמב"ן בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת - דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו (ב"ר מד יז) אימה זו בבל. חשכה זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו מלכות אנטיוכס, נופלת עליו זו אדום:

והיה הענין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו כאשר פירשתי (לעיל יב י):

4) מלבי"ם בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) ויהי, אחרי שהודיע לו הזכות שיש לו על שיתקיימו בידו המתנות האלהיות המובטחות לו, במה שהוא כבר בטל כחות חמרו וירד העיט עליהם להחיותם בנשיבת רוח הקדש, שב להודיע לו איך יתקיימו המתנות האלה ביד בניו, שהם יוצרפו בכור עוני, וע"י הגלות והשעבוד והענוי יכנע חמרם וישוב עד דכא בל ישתרר על הנפש והרוחניות שבו, וזה הודיע לו בעת שהתחיל השמש לבוא, כי צרת הגלות ידמה תמיד כחשכת הלילה ושקיעת אור השלוה וההצלחה, ואז תרדמה נפלה על אברם, שהוא השתקעות בשינה עמוקה ובטול כחות הגוף ממצוקת לב, ונפל עליו אימה גדולה של חשכה, ור"ל אימת חשכה [וגדולה תואר על אימה] שזה ציור על הצרה הגדולה אשר יחזה בנבואה זאת, כמ"ש בפי' זכריה (א ח) על ראיתי הלילה:

5) בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה פט

א ויהי מקץ שנתים ימים, (איוב כח) קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קץ שם לחושך שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב (שם /איוב כ"ח/) אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם, דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. 

6) ספר נצח ישראל פרק א (המהר"ל מפראג זצ"ל)

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז א) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן. שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות. והדברים השייכים אל הגלות.  

 ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי.  

  וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן. 

 וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם.

  ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה.

ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה...    

ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד - טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ב) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם, וזה מה שרצינו לבאר:

Children of Hashem, Don't Cut Yourselves!

דברים פרק יד

(א) בנים אתם ליקוק אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת:

(ב) כי עם קדוש אתה ליקוק אלהיך ובך בחר יקוק להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה:

אבן עזרא דברים פרק יד

(א) תתגודדו - כטעם ושרט לנפש (ויקרא יט, כח), מגזרת על כל ידים גדודות (ירמי' מח, לז). ולא תשימו קרחה - כמשפט הגוים עד היום הזה. וטעם בנים - אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הכנענים, על כן לא תעשה כמעשיהם.

רמב"ן דברים פרק יד

(א-ב) ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:

ספורנו דברים פרק יד

(א-ב) בנים אתם לה' אלקיכם- לא תתגודד, שאין ראוי להראות תכלית הדאדגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב, לפיכך אתם "בנים לה'", שהוא אביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת.

ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה- וגם כן אין להצטער מאוד בשביל נזק מגיע למת במיתתו. כי עם קדוש אתה- מזומן לחיי העולם הבא, אשר שעת קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה.   

Shelach- Seeing Hashem

Sorry I didn't post this before Shabbos, but better late than never. 

This past Shabbos we read about the Meraglim. We all know the basic story. It's a big one. But what's the real story going on here? To understand this we must back up a bit and examine a larger underlying problem in the whole ordeal here, one that pertains to Bnei Yisrael as a whole. The Ramban explains that the base issue behind the whole spy saga was the very fact that Bnei Yisrael requested that the Meraglim be sent in the first place. It was inappropriate for them to make such a request in they way they did. It is reminiscent of when the People requested a king of Shmuel Hashem Himself said that this was a rejection of Him.

Rav Gedalyah Schorr elaborates that the Dor HaMidbar were zoche to witness unbelievable yeshuos and nissim gluyim on a daily basis. They were on such a madraigah that to request what they did was unbefitting of the level of bitachon they should've had. They put in too much hishtadlus.

Why was this so? He explains that when Eldad and Medad started to prophecy that Moshe was going to die and that a new leader would take Bnei Yisrael into Eretz Yisrael, the people thought that this signified a new hanhaga between them and Hashem as well. They feared that whereas up until now they witnessed amazing Hashgacha Pratis, going into Eretz Yisrael under Yehoshua meant that everything would happen al pi derech hatevah.

וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃

Kalev silenced the people to Moshe and he said "we shall go up..." The Meshech Chochmah explains that Kalev was combating this mistaken ideology that only with Moshe could they defeat the formidable opponents of Canaan. They feared that without their great miracle-working leader they didn't stand a chance. That's why Kalev silenced them אל משה, in regards to this focus on Moshe, and proclaimed עלה נעלה, that they would enter and conquer Eretz Canaan of their own merit. Moshe's great stature as leader was only for our sake, but we are the ikar. We see this from the Gemara in Berachos (31a), עיין שם. It is vital for us to see the intimate relationship that we have with the Ribono Shel Olam always! Moshe Rabbeinu is gone, Dovid HaMelech is gone, R' Akiva is gone, the Ramban is gone, the Baal Shem Tov is gone, the Gra is gone, the Chofetz Chaim is gone, but the Ribono Shel Olam is still with us, the Jewish People! Through thick and thin, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים

The Chiddushei HaRim explains that Moshe Rabbeinu was telling the Meraglim to keep this in mind. The "etz" here is the Etz Chaim, Torah. Would the Meraglim see the power of Torah, the hashgacha of Hashem in the land, or not? And if not, "והתחזקתם", they must be mechazek themselves to believe in hasgacha of Hashem anyway.

וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא

So we see that the underlying theme of the story of the Meraglim is a lack of proper awareness of the Ribono Shel Olam. Perhaps this is the key to understanding the Gemara in Taanis (29a) which says that  since Bnei Yisrael cried on the night after hearing the Meraglims' report it was decreed they they would cry on that night for a real reason- and that night was Tisha B'Av. This night, the night of the Churban, is the epitome of Hastaras Panim, of Galus HaShechinah. It was the beginning of the suffering of our people that has lasted for so long and every year it reminds us of where we are- in galus. Even if we are zoche to be in Eretz Yisrael and standing in the Makom HaMikdash we are in  galus. Tisha B'Av is representative of the lack of connection to Hashem that we suffer from, of the inability to see Him clearly in the world. The Meraglim had this problem already in their time, and when Bnei Yisrael cried inappropriately over this, due to their lack of bitachon in Hashem and the inability to see that He runs everything always, even in wonderous ways, all for their sake, they created this impending reality for themselves that is the essence of Tisha B'Av (see Nefesh HaChaim 1:12).

We should be zoche to fix this soon.  

Be'Ha'aloscha- Moshe: Modest Man

In Parashas Be’ha’aloscha we encounter the infamous incident of Miriam and Aharon’s little chitchat about Moshe (just to be correct the pasuk doesn’t actually make sense grammatically to mean that both Miriam and Aharon were speaking lashon harah; the pasuk says “ותדבר מרים ואהרן וגו'”, so, Ibn Ezra explains that Aharon’s participation was marked by his silence or agreement- it only says “ויאמרו” in the plural by the second pasuk when they exclaim that both of them were also neviim; see also Da’as Zekeinim Mi’ba’alei Ha’Tosfos).  The Torah tells us that Hashem was well aware of what was taking place, “וישמע ה'”. Following this is the well known verse describing Moshe Rabbeinu as the penultimate emulator of Humility- “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. Now, just to understand what was going on in the story here, it should be noted that the Targum Yonasan [Yerushalmi], Ramban, and the Or Hachaim HaKadosh make note of the fact that Aharon and Miriam were speaking not just about Moshe, which would be pointless gossip, but rather to Moshe as a form of rebuke for his behavior (unlike Ibn Ezra). Ramban brings this down from the Sifri which explains that the pesukim here can be merged to be read as “וישמע ה' והאיש משה וגו'”. And Moshe bore this rebuke in humble silence (Rashi) and did not take heed as to be offended (Targum Yonasan). And it was because of his anivus that Moshe Rabbeinu himself could not respond with the proper refutation to their rebuke: that he was the greatest, the most humble. That is why Hashem Himself said it in the Torah to us (and in different words to Aharon and Miriam- “לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא”) (Or HaChaim HaKadosh). Similarly, the Ramban brings down that the placement of this pasuk here is an explanation of Hashem’s kana’us, so to speak, on Moshe’s behalf. That is to say, since Moshe would not respond on his own, out of great humility, Hashem stepped in directly.

אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה גבור דכתיב (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב (שמות כו) עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר (תהילים ח) ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב (במדבר יב) והאיש משה עניו מאד 

The Gemara in Nedarim 38a says as follows (paraphrase): Hashem does not rest His Shechinah on just anyone, but only one is mighty, rich, wise and modest. And from where did R’ Yochanan get these criteria? Why, from Moshe Rabbeinu! And the last one, that one must be an anav, is learned out from the pasuk of “והאיש משה”. Now, both R’ Yaakov Emden and the Torah Temimah write that this Gemara is only referring to one whom Hashem “rests” on bi’kvius, always. But there certainly were many that didn’t posses all these qualities who received nevuah, just that it was in a more irregular manner. On top of that, the Torah Temimah asks a very important question. Granted, on the lists of qualities that Hashem is looking for in someone that He can “rest His Presence on” anavah makes sense. But what do gevurah, ashirus, and chochmah have to do with any of this? On top of this, he cites the Gemara in Shabbos 92b which says almost the same exact lashon as the Gemara in Nedarim except that it substitutes being an anav with being a ba’al komah, “one of measure” (see the Gemara there). Certainly this trait does not exactly align with humility. In fact, Reb Shlomo Eiger in his glosses on the Gemara in Shabbos points out this difference between the two Gemaros, although perhaps not from our angle, but nonetheless does not offer a resolution. However, the Torah Temimah says as follows; one who is poor, weak, and unlearned, and manages to maintain humility (although it is commendable), is not the same as one who is strong, rich, and wise, and who despite all of his ma'alos  still maintains humility. All of these traits listed in the Gemara are really a means by which to evaluate the level of anavah and in essence show that the anavah is of a higher level. That is why Moshe, who possessed gevurah, ashirus, chochmah, and who was a ba'al komah, and on top of that reached a level of self-annulment beyond all other beings on the face of the planet(!), was truly the greatest and was zoche to his level of nevuah- בכל ביתי נאמן הוא.

 It's ok to be awesome, just don't let it go to your head! A gut Shabbos!