Beis Shamai: 8-1

I was just thinking, generally we don't paskin like Beis Shamai now, but expect to change this le'asid lavo. This means that their psak is shayach to that time. By neiros Chanukah they hold we start lighting 8 candles and go down to 1. Just like in this world we are heading towards ultimately reaching the level of ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא, when there will be only One left.

GO TO THIS SITE AND HELP AM YISRAEL

http://learnwithyournation.blogspot.com/

The Berditchever Niggun

Was singing this last night

Chayei Sarah: Days Are Coming

1) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַייָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

2) זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי

...ווי לההוא בר נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא ולאתקרבא בהדייהו קמי מלכא קדישא, ת"ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא אי הוא זכאה האי בר נש דנפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו, ווי לההוא דגרע יומוי לעילא דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא כ"ש אי סגיאין אינון ולא להוי ליה לב"נ במה דאתלבש בההוא עלמא כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין, יומין על יומין יומין על חד תרין, דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי, זכאין אינון צדיקיא דיומיהון כלהון טמירין אינון לגביה דמלכא קדישא ואתעביד מנייהו לבושי יקר לאתלבשא בהו בעלמא דאתי, תנינן ברזא דמתניתין מאי דכתיב (בראשית ג') וידעו כי ערומים הם ידיעה ידעי ממש דההוא לבושא דיקר דאתעביד מאינון יומין גרע מנייהו ולא אשתאר יומא מאינון לאתלבשא ביה הדא הוא דכתיב (תהלים קל"ט) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו, ימים יוצרו ודאי ולא אחד בהם דהא לא אשתאר חד מנייהו לאתלבשא בהו עד דאשתדל אדם ועבד תשובה וקודשא בריך הוא קביל ליה ועביד ליה מאנא לבושא אחרנין ולא מן יומוי הדא הוא דכתיב (בראשית ג') ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ת"ח באברהם דזכה מה כתיב (שם כ"ד) בא בימים משום דזכה, כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום דכתיב בא בימים וכו'.

3) של"ה –  שער האותיות אות תי"ו – תשוקה (רב ישעיה הלוי הורוויץ זצ"ל)  

י.   ועם זה פירשתי 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה' (משלי י, כז). והוא תמוה, דהא חזינן הרבה פעמים הרשע מאריך ברעתו, והצדיק אבד. עוד קשה, למה הזכיר בצדיק 'ימים' וברשעים 'שנים'. הענין, צדיקים נקראים חיים ורשעים אפילו בחייהן קרויין מתים (ברכות יח א - ב). והענין, אם נעשה פעולה טובה ביום, אז קנה זה היום חיות ודבקות לחיי הנצחיות, כי בחר בטוב, ואז קנה את החיים. וכשעשה פעולה רעה, אזי נתדבק בשורש המעשה, ואפילו יושב בטל לא טוב ולא רע, אזי לא קנה חיות. והנה הרשעים ימי חייהם הבל, ולפעמים כמה שנים אין עושה טוב, נמצא כל אלו השנים מוסיפים הבל הבלים וכולם מתים הם. והצדיק להיפך מדקדק על כל יום ויום לקנות בו חיות, נמצא הצדיק כל זמן שהוא חי, הוא איש חי רב פעלים, ומוסיף חיות בכל יום ויום, וזהו 'יראת ה' תוסיף ימים'. והרשע אפילו לפי הנראה היה חי כמה שנים, אבל הוא זקן אשמאי, ואפשר כמה שנים נקצרו שהיו מתים, ואתה סובר שהוא בן שבעים ואפשר שאינו בן חמש שנים.

  ועל הוספת ימים יום על יום, פירשו בזהר (ח"א דף קכ"ט ע"א) שעל זה כתיב (בראשית כד, א) 'ואברהם זקן בא בימים', וכן 'ויקרבו ימי (יעקב) [ישראל]' (שם מז, כט), 'ויקרבו ימי דוד' (מלכים - א ב, א). כי כל יום ויום עלה לחשבון החיות, ועל כן נקראים תלמידי חכמים 'זקנים', כי בכל יום ויום הוא חי ונעשה זקן ביותר ממה שהיה אתמול. ובזה מבוארים דברי יעקב אבינו שאמר לפרעה (בראשית מז, ט) 'ימי שני (חיי) [מגורי] שלשים ומאת שנה מעט ורעים'. לישנא ד'מעט' קשה, כי איך שייך לומר דלמא יחיה עוד אלף שנים. אלא יעקב דיבר דרך ענוה, אמר: ימי חיי שהייתי חי הם מאה ושלשים שנה, אבל אני מתיירא שהם מועטים מכח מעשים רעים, שהייתי מתנהג והולך לפעמים דרך רע חס ושלום, כך דיבר יעקב דרך ענוה. וכו'.  

יב.   ועל זה אמר (שם לד, יג) 'מי האיש החפץ חיים', רצה לומר, החיים הנצחיים, ורוצה לידע את המעשה אשר יעשה וחי בהם, אז צריך להסתכל בשלשה דברים: הראשון, הוא 'אהב ימים לראות טוב', רצה לומר, לבדוק את עצמו בכל יום, ואם פגם לתקן הפגם בתשובה, ויקנה מעלה בכל יום להוסיף קדושה, ויהיה אוהב ימים שיהיה זקן בא בימים ויתוסף ימים כדלעיל (אות קטנה י'). וזהו שסיים 'לראות טוב', כמו 'וירא אלהים כי טוב', וכדפירשתי לאחוז בטוב עולם הבא שכולו טוב.

4) כתונת פסים –  ויקרא פרשת שמיני (רב יעקב יוסף הכהן מפולנאי זי"ע)

עי"ל, יש לבאר קרב אל המזבח וגו'. ונבאר מצות ספירת העומר בפרשה אמור (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. והנה תועלת המצוה הזאת הוא כפשוטו, שלא לאבד יום אחת ממספר ימים, בסוד מספר ימיו מה הוא, שממנו נעשה לבוש הנקרא חלוקא דרבנן, בגן עדן התחתון נעשה הלבוש מעשיות המצוה יום ויום, ובגן עדן העליון מכוונת המצוה והתורה, וכמ"ש בזהר פרש' ויחי (רכד. ב), ובדרושים להאר"י זלה"ה יעו"ש, וזהו (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שלא נאבד יום אחד ממספר ימיו וכו'. מה שאין כן בעשותו עבירה ביום אחד, אז אותו יום עומד חוצה ומתאבל עליו עד שישוב בתשובה, ואז נאמר ישלם לו נחומיו ולאבליו, כמו שכתוב בסבא פרש' משפטים, יעו"ש.  

ובזה יובן וספרתם לכם, ר"ל שיספר וימנה הימים שלא יאבד יום אחד, והוא לתועלתכם. ויתחיל מיד ממחרת השבת, יתחיל לספור משנת ך' עד ע' שנה בסתם שנותיו, אז הוא חמשים יום חמשים שנה, שתהי' כולם שלימות ותמימות שלא יאבד יום אחד, וק"ל.

5) לתורה ולמועדים –  פרשת אמר (רב שלמה יוסף זווין זצ"ל)  

אמנם בכל זאת לכל דבר יש עכ"פ איזה משך זמן, שבו הוא נמצא וקיים, אם הוא זמן ארוך יןתר או קצר יותר. אבל דבר אחד יש בעולם שאינו מתקיים כלל. עוד לא הספיק להתהוות, וכבר חלף, עבר ואיננו. וזהו הזמן עצמו. כל רגע כמעט שהפסיק לבוא בעולם "ובהעתיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג:ה). הזמן העבר הרי איננו, וההווה נעשה תיכף ומיד לעבר. אלא שניתן הזמן ביד האדם לקיימו ולהנציחו, על ידי המעשים והפעולות בתוך אותו הזמן. כל זמן שהמעשים שלו קיימים, הרי זה כאילו אותו הזמן נמשך וקיים. ואם האדם עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים, שהם דברים נצחיים, "ודבריו חיים וקימים...לעד ולעולמי עולמים", על ידי זה הוא פועל שאף הזמן שלו יש לו קיום נצחי. והוא שנאמר באברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים" (מלכים א א:א)...אבל אברהם – וכן דוד שגם בו נאמר "והמלך דוד זקן בא בימים – שכל ימיו עשה צדקה ומשפט: "וישמר משמרתי מצותי חוקתי ותורתי" (בראשית כו:ה)...לכן הם הנציחו את זמנם, וכשהזקינו "באו בימים", עם כל הימים הראשיומים שלהם. וכו'.

Some Lubliner Torah

אהל הרבי: אור התורה – פרשת וירא (רב משה מנחם מענדעל וואלדמאן זצ"ל)

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר׳ וגו׳. שאל אדמו״ר זצלה"ה (החוזה מלובלין) את תלמידו הרה״ק הר"מ טייטילבוים זצ״ל (בעל ישמה משה) מפני מה לא נזכר בתורה הקדושה בסעודת המלאכים דגים וכן ויזבח בקר. ובדברי רז״ל נזכר בשר ודגים, וכאן אצל אברהם לא נזבר כלל  דגים. והשיב לו לפי שעיקר הסעודה להעלות ניצוצות ולתקן גלגולים. והנה מגולגלים בדגים והיינו ודאי צדיקים קטנים. אבל הצדיקים הגדולים אין צריכין לשום תיקון. ואז בימי אברהם לא היו רק הצדיקים הגדולים הנזכרים בתורת וקלסי׳ מאוד. והרבי זצלה"ה בעצמו אמר משום זה לא נזכר גם כן בסעודת שלמה המלך ע״ה דגים לפי שאז היתה  סיהרא במילואה ואיש תתת גפגו היינו שהי׳ הכל נשמות הדשות והבן זה.

So, while eating your fish this Shabbos, just remember...it could really be an alter-yid, and you have the chance to help him reach a state of tikun. But seriously, eating in general is an avodah, and we need to always have in mind that the food we eat is being utilized for Avodas Hashem, and not for mundane purposes. Hatzlacha with that, and good Shabbos! 

Don't Leave Home Without It

A Good Reminder For the Roadways

Story of Teshuvah

Why don't more "frum" people realize what this guy realized?

Answer To Question in Previous Post

See Or Gedalyahu, אות ב, on Lech Licha.

The Untold Story

We often take the history provided from midrashim for granted when filling in the gaps left open by the Torah. Of course, we know the Torah is not a history book and the fact that it doesn't give more details about something isn't a valid question in and of itself. Rather, I would ask why did the Hashem decide that it was enough to start the story of Avraham well into his life, when Hashem told him to leave home. The wasn't even the first religious experience that Avraham had; the Rambam's account of Avraham's realization of the existence of Hashem teaches a fundamental lesson in emunah and would surely be worthy of being in the Torah for all to read. The only thing said about him before this is his lineage,  whom he married, and that Lot was his nephew.  Why is "לך לך" the divide between the relevant story and the apparently irrelevant back-story?   

Bris Bein HaBesarim- The Promise of Exile and Redemption

From the mekoros below, we see an important concept which comes up in the Bris Bein Habesarim- along with the decree of galus comes the promise of geulah.  Hashem showed Avraham the future suffering of his descendents in a vision of terrible darkness. Can you imagine what it must have been like for him to experience  a vision of Mitzraim, Churban Bayis (1 &2), the Crusades, the Spanish Inquisition, all of the pogroms and persecutions, and the Holocaust? Surely no human could survive such an experience. How did Avraham? I believe that it is only because at the same time he experienced this fearful darkness, he also saw the ultimate geulah. He saw past the darkness to the light beyond

1) בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:

(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:

(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

2) רש"י בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) והנה אימה וגו' - רמז לצרות וחשך של גליות:

3) רמב"ן בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת - דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו (ב"ר מד יז) אימה זו בבל. חשכה זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו מלכות אנטיוכס, נופלת עליו זו אדום:

והיה הענין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו כאשר פירשתי (לעיל יב י):

4) מלבי"ם בראשית פרשת לך לך פרק טו

(יב) ויהי, אחרי שהודיע לו הזכות שיש לו על שיתקיימו בידו המתנות האלהיות המובטחות לו, במה שהוא כבר בטל כחות חמרו וירד העיט עליהם להחיותם בנשיבת רוח הקדש, שב להודיע לו איך יתקיימו המתנות האלה ביד בניו, שהם יוצרפו בכור עוני, וע"י הגלות והשעבוד והענוי יכנע חמרם וישוב עד דכא בל ישתרר על הנפש והרוחניות שבו, וזה הודיע לו בעת שהתחיל השמש לבוא, כי צרת הגלות ידמה תמיד כחשכת הלילה ושקיעת אור השלוה וההצלחה, ואז תרדמה נפלה על אברם, שהוא השתקעות בשינה עמוקה ובטול כחות הגוף ממצוקת לב, ונפל עליו אימה גדולה של חשכה, ור"ל אימת חשכה [וגדולה תואר על אימה] שזה ציור על הצרה הגדולה אשר יחזה בנבואה זאת, כמ"ש בפי' זכריה (א ח) על ראיתי הלילה:

5) בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה פט

א ויהי מקץ שנתים ימים, (איוב כח) קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קץ שם לחושך שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב (שם /איוב כ"ח/) אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם, דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. 

6) ספר נצח ישראל פרק א (המהר"ל מפראג זצ"ל)

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז א) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן. שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות. והדברים השייכים אל הגלות.  

 ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי.  

  וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן. 

 וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם.

  ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה.

ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה...    

ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד - טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ב) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם, וזה מה שרצינו לבאר:

Highlights from Rav Simon's Sichas Mussar

Rav Baruch Simon gave a sichas mussar earlier tonight before maariv. Needless to say it was awesome. Just a couple of points he said towards the end:

The was a story with the Brisker Rav where he wanted someone to get something for him, but the guy thought he wouldn't be able to... long story short, the Brisker said (I think this was the quote) "זאקט נישט איך קיין נישט, זאקט איך וויל נישט" - "Don't say 'I can't', say 'I won't'."

Also, on the pasuk about a lazy person excusing himself because of "the lion on the road," Rav Mottel Zilber asks, why is he lazy? If there is a lion, so he has an excuse. If there us no lion, so he is a liar, not necessarily lazy. Rather, there is a lion, but it doesn't matter. When you want to do something, you can always find a way, even with great obstacles.

Some Sources on "Bad Middos"

צדקת הצדיק - אות מז (רב צדוק הכהן מלובלין זי"ע)

כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו כי אין לך שום מדה וכח שאין בה צד טוב גם כן רק צריך שישתמש בה כפי רצון השם יתברך ואם אינו כפי רצון השם יתברך גם המדות טובות, רעות. כמו שאול שנענש בעבור הרחמנות, ובגיטין (נ"ו א) ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה וכו', ולהיפך אמרו ז"ל (שבת ס"ג א) אם ראית תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש חגרהו וכו' ונחש הוא שורש הרע בכעס. ובתלמיד חכם רצה לומר אשר כל מגמותיו רצון השם יתברך אדרבה הוא טוב מאוד, על דרך שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט' ז') טוב מאוד זה יצר הרע. וכן בגאוה (פרק קמא דסוטה ה' א) בשמתא מאן דלית ביה:  

ולכן הנביאים היו מייללים על אבדן האומות (ירמיה מ"ח ל"ו) לבי למואב וגו' וכיוצא, וחז"ל שבחום על זה במדרש רבה (ריש פרשת בלק כ' א') ובודאי לא חשו על איבוד גופם כי באבוד רשעים רנה [ואולי יהיה לבי על דרך שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ה' ב') הקב"ה לבן של ישראל שנאמר (תהלים ע"ג כ"ו) צור לבבי. ואמרו ז"ל (מגילה י' ב) הוא אינו שש] רק ידוע כל אומה הוא כח מיוחד, שבעים אומות ושבעים כוחות בנפש, וביום ההוא יגדל המספד באבדן היצר הרע גם כן כמו שאמרו בסוכה (נ"ב א) כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל וכו', ואז יהיה בכלל. ואבדן אומה פרטית הוא איבוד ממשלת אותו כח פרטי:              

[ועל דרך שנתאונן קהלת וכן חז"ל שילהי שבת (קנ"ב א) על הילדות ואף על פי ששנינו (קנים ג' ו') זקני תלמידי חכמים וכו' דעתן מתיישבת וכו' ובשמות רבה (סוף פרשה ה' ט') מחשיבות הזקנים, וכן בכמה מקומות. אלא שפסק החמדה והיצר הרע]. וכח בלעם בחציפות שלמדו ממנו חז"ל (סנהדרין ק"ה א) והוא היה ראשית גוים דוגמת משה רבינו ע"ה בישראל כמו שאמרו ז"ל (זוהר ח"ג קצ"ג ב), לכך הכח שהשיג יתוקן בישראל באחרית הימים ובעקבי משיח אז חוצפא יסגא יתגדל ויהיה במעלה:

חובת התלמידים –  פרק עשירי, דף צז-צח (הרה"ק רב קלונומוס קלמן שפירא מפיאסעצנא זי"ע הי"ד)

כי בענין המדות אשר דברנו עד עתה רק איך להתאפק מהן ואיך לכבשן ולא ישחית בהן האיש את עצמו ולא את זולתו, לא יספיק לנו לבוא אל תכליתנו, אם לא נהפוך אותן מדות הרעות בעצמן למאורי אור ולמדורי אש של מעלה לעבוד בהן את יוצרנו, ולעשות גם מכל תוכיותנו עם קדוש, סגולה וממלכת כהנים כפי שרוצה והתנה ה' מראש.

כי אם אמנם האנושי רואה רק לעינים בחיצוניות מדותנו כי רעות הן, שלח ה' לנו את הבעש"ט זצ"ל איש אלקים קדוש, ואת תלמידיו הקדושים אחריו מאורי ישראל, והם למדו אותנו שהמדות באיש ישראל קדושות הן, ממרום הן מופיעות ומשתלשלות, ורק בעולם הזה ובגוף של עולם של עולם הזה אם אין יודעים איך להתנהג בהן, נשתנה מראיהן ונראות לרעות, משל למים זכים בצלוחית מזוהמה שגם המים נראים מזהמים מבחוץ על ידי הצלוחית.

I Think This Describes My Feelings From the Hilula of the Piaseczner WIth R' Moshe Weinberger

אגרת מר' משה וואלפסאן שליט"א לבחור שלמד בארץ ישראל

...על שאלתך מהי חסידות, תשובתי – איני יודע. אם תשאל לי מהו חיים, גם על זה אשיב, איני יודע. אמנם אני מרגיש חיים. אין שינוי בין חי למת, רק שבחי יש רוח חיים, הבעש"ט המשיך חיים של הרגשת אלוקות בעולם...

The Spinker on the Parsha

Just a summary of the Imrei Yosef (Rav Yosef Meir of Spinka zy"a) on Parshas Noach:

We know that Rashi brings down two ways to expound the pasuk "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". Some learn this l'shevach, that he was a tzaddik in his own generation, and if he were in another generation of holy people he would also be a great tzaddik, while others learn l'gnai, that he was a tzaddik relative to his generation, but were he to live in the times of the great Avraham Avinu he wouldn't be considered a tzaddik. Now, the Imrei Yosef wants to say that these two opinions are not in conflict with each other. He quotes from the holy Kozhnitzer Maggid that based on the pasuk, "טוב מעט לצדיק בהמון רשעים רבים", we see that the wicked influence their surroundings negatively with their evil ways, to the extent that they even fog the spiritual clarity of the tzaddikim around them. So you would read the pasuk to mean that a tzaddik gets only a little goodness when he surrounded by many reshaim. Conversely, since the power of tov is stronger than that of rah, if tzaddikim join together, then the opposite would be true. 

Based in this the Imrei Yosef explains that granted Noach was a tzaddik in his own right, but he was still weighed down from reaching higher levels due to his lowly generation. So on the level of tzidkus which he had reached in his own generation, he would be nothing special relative to, say, Avraham. That is what the the "dorshim l'gnai" are pointing out. But even this opinion doesn't disagree with the idea that were Noach to live in the times of Avraham, he would be able to reach higher levels of tzidkus and be considered a great tzaddik, even in that generation. So really there is no machlokes between the two opinions in Rashi in the way that most people understand it, rather it is only a disagreement as to what the pasuk is referring to, Noach's actual level of tzidkus, or even his potential level of tzidkus were he to be in a greater generation.  

We should be zoche to join together in kedushah and tzidkus, to survive the deluge of negative influence threatening to drown us from all sides, and to rise above it, achieving our full potential.  

Good Shabbos! 

Gilad Shalit

Gilad Shalit appeared here in YU a few hours ago. He didn't speak, but he came with his unit commander at the time of his abduction. His commander spoke first about the day of the abduction and about why they came to speak (to end and the process of dealing with the whole series of events). And then they took questions. It was amazing to see the person who, just over a year ago was being held captive for five years and for whom we had been davening for so long. He was surprisingly small. The smallest in his unit by far. There was a standing ovation that lasted for a while when his name was announced. It was pretty amazing. הודו לה׳ כי טוב

Zerizus. Mesilas Yesharim. Shtark. A gut chodesh!

והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר, אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך, התורה מונחת, והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בוראו.

Rogatchover on Ameilus

שו"ת צפנת פענח – סימן ו' (רב יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד דווינסק)

קבלתי מכתבו ומה אוכל לכתוב לו. ילמד סדר נשים כסדר גמרא עם תוס' ואח"כ יחזור, והנה מבואר בתו"כ פ' בחקותי כל קרא דאם בחקותי תלכו דהקב"ה רוצה שיהי' עמלים בתורה ור"ל כך דהנה מבואר ב"ב פ"ח דכמו דא"י מוחזקת ה"נ תורה ירושה ומוחזקת רק מ"מ צריך הליכה דמבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל ריש פרק א' דב"ב דאף דקיי"ל כמ"ד ב"ב ק' דאין הליכה קונה זה רק בדבר חדש אבל לברר איזו חלק לזה קנה בהליכה כיון שהתורה ירושה רק דצריך לברר החלק צריך עמל ויגיעה בגדר הליכה והארכתי בזה בחיבורי ח"ד בהל' תרומות ועי' סנהדרין צ"ט ע"ב הוא עמל במקום זה והתורה עומלת במקום אחר ע"ש ברש"י אך ר"ל דע"י שעמל במקום אחד קנה לכל התורה אף במקום שלא עמל כלל וכן הוא בירושלמי ב"ב משכח כולה ר"ל מוצא הכל כיון דירושה לנו רק צריך יגיעה וכן מבואר בירושלמי חלה פרק א' ואכמ"ל לכן לדעתי יעשו כך...

That reminded me of this Yerushalmi quoted in Or Gedalyahu on Simchas Torah

תלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא פרק ח'

א"ר הושעיה כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא (כהה – חלש).

The Gemara is talking about when Hashem promised EY to BY. It says in Va’eirah, ונתתי אותה לכם מורשה, Hashem promised the land to those that left Mitzraim, but l’maaseh it was the next generation that inherited the land. So if something is a “morashah” to you, it is really a safek it will you will be a “yoresh” or just a “morish” (the Dor Midbar were morish bakever). The Gemara asks, what about when it says “תורה צוה לנו משה מורשה קהילה יעקב”. The Gemara answers, granted, just because you are part of the Jewish people, that doesn’t guarantee that you will inherit the Torah. If you work for it you will be a “yoresh,” but if not you will only be a “morish” and the opportunity will be passed to the next generation 

Bereishis Chassidus

For the deepest of the deep please see the Degel Machaneh Efraim (2nd one I think) and Kedushas Levi (1st one) on the parshah and combine. Sorry for being lazy. Maybe if I have some time later I'll type it up before Shabbos.

The Holy Piaseczner on Simchas Torah

I meant to post this before Shmini Atzeres. Just some mekoros from the Rebbe zy"a connected to simchas haTorah. B'ezras Hashem we should internalize his words. Simchas Torah may be over, but it's not really over. You know what I mean. And this reminds me that I recently lost my copy of Aish Kodesh by having it shipped from EY to America. It never arrived. :( Hope the finder enjoys. :)

קהלת רבה – פרשה א

א ארשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) "כי כימי העץ ימי עמי" ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג') "עץ חיים היא למחזיקים בה". וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה? לא תורה בשביל ישראל אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים ישראל שנבראו בזכות' עאכ"ו!

חובת התלמידים – פרק ח, דף עו (הרה"ק רבי קלונומוס קלמן שפירא מפיאסעצנא הי"ד זי"ע)

(לענין המדרש הנ"ל) השתאה והשתומם, התורה שהיא כל כך קדושה, תורת ה' שכל כך השתוקקו המלאכים אליה, כל עצם ותכלית בריאתה, בשביל ישראל היא. האין סוף לסיני בא ועמו מרבבות קדש, הרעים אצ השמים והרעיש את הארץ והכל בשביל ישראל. תכלית ביאתו וטרחת קדשו, היה להעמיד אטתך ואת חברך שתהיו ישראלים עם קרובו קרובים ממש, וזאת תהיה גם מטרתך אשר אליה תמיד תשתוקק, שתהיה קרוב אליו, לבך ונפשך ירגישו אף הם את הקדוש ישראל אשר שוכן בקרבם וכו' כנזכר לעיל. ואם כן, גם אתה צריך לפעול בזה, צריך אתה להתעורר את נפשך ממסגרתה אשר היא סגורה בגופך ולקרבה אל אביה המצפה אליה. עבודה ופעולה והרגל רב צריכים לזה.

שם – פרק יב, דף קכה

כך הוא הדבר, התורה מן השמים היא, ובלמודך את התורה אתה עולה שמימה. אל ה' אתה עולה ובו אתה מתיחד, והוא יתברך נמשך למחך ולבך ושוכן אף בגופך. כי מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו, ה' נתן את התורה ושכל הזה דעת אלקים הוא. ולמה זאת וזאת מצוה וכו', מפני שכן רצה ה'. וכיון שעוררת את נפשך, מעט גליתה ובה אתה מתיגע בתורה ומעין בה, מדבק אתה את נפשך ומחך לה', וכשאתה מבין דבר מדברי התורה, אז שכל ה' כביכול בך נמצא עתה, כמו שאיתא ספרים הקדושים מזה. וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצוות, רצון הזה לא שלך הוא, רק הכביכול רוצה עתה בך את התורה ומצות, כי זהו עצם התורה ומצות שה' רוצה אותם, ועתה נתגלה רצונו זה, בך, ואתה מרגיש את רצון ה' לתורה ומצות בך. והיש יחוד גדול מזה, הוא יתברך אשר למעלה מכל העולמות, אין סוף ואין תכלית, ואף המלאכים שואלים איה מקום כבודו, מתיחד בך ושוכן בקרבך.  

צו וזרוז – אות ל (הרה"ק רבי קלונומוס קלמן שפירא מפיאסעצנא הי"ד זי"ע)

האיש ישראל בעול עבודת ה' נתון הוא תמיד, אבל לשמוח לפני ה' בשמיני עצרת ושמחת תורה כמה טורח ועמל עלתה לו, ואפשר רק אחר ראש השנה ויוה"כ שעברו עליו, יזכה לה. כשמתחיל להתלהב בשמחה, יתמרמר לבו בו, במה תשמח כשישראל אף ידידך ואתה כל כך בצרות שקועים ובדגאות עמוסים. ויתחזק ויאמר, עם אלקי אני שמח עתה. ה' הרם ונשא לעילא מכל העולמות אף מלאכי מעלה שואלים למקום כבודו, הוא אלקי נפשי רוחי ונשמתי, ובו יתב' ועם תורתו הקדושה שנתן לי באהבה אני שמח. הכל בטל עתה, אין עולם ולא דאגות, לא גוף ולא צרות, עמו יתב' בכל כחי אני מפזז ולפני כבודו אני רוקד.