Chayei Sarah: Days Are Coming

1) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַייָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

2) זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי

...ווי לההוא בר נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא ולאתקרבא בהדייהו קמי מלכא קדישא, ת"ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא אי הוא זכאה האי בר נש דנפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו, ווי לההוא דגרע יומוי לעילא דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא כ"ש אי סגיאין אינון ולא להוי ליה לב"נ במה דאתלבש בההוא עלמא כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין, יומין על יומין יומין על חד תרין, דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי, זכאין אינון צדיקיא דיומיהון כלהון טמירין אינון לגביה דמלכא קדישא ואתעביד מנייהו לבושי יקר לאתלבשא בהו בעלמא דאתי, תנינן ברזא דמתניתין מאי דכתיב (בראשית ג') וידעו כי ערומים הם ידיעה ידעי ממש דההוא לבושא דיקר דאתעביד מאינון יומין גרע מנייהו ולא אשתאר יומא מאינון לאתלבשא ביה הדא הוא דכתיב (תהלים קל"ט) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו, ימים יוצרו ודאי ולא אחד בהם דהא לא אשתאר חד מנייהו לאתלבשא בהו עד דאשתדל אדם ועבד תשובה וקודשא בריך הוא קביל ליה ועביד ליה מאנא לבושא אחרנין ולא מן יומוי הדא הוא דכתיב (בראשית ג') ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ת"ח באברהם דזכה מה כתיב (שם כ"ד) בא בימים משום דזכה, כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום דכתיב בא בימים וכו'.

3) של"ה –  שער האותיות אות תי"ו – תשוקה (רב ישעיה הלוי הורוויץ זצ"ל)  

י.   ועם זה פירשתי 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה' (משלי י, כז). והוא תמוה, דהא חזינן הרבה פעמים הרשע מאריך ברעתו, והצדיק אבד. עוד קשה, למה הזכיר בצדיק 'ימים' וברשעים 'שנים'. הענין, צדיקים נקראים חיים ורשעים אפילו בחייהן קרויין מתים (ברכות יח א - ב). והענין, אם נעשה פעולה טובה ביום, אז קנה זה היום חיות ודבקות לחיי הנצחיות, כי בחר בטוב, ואז קנה את החיים. וכשעשה פעולה רעה, אזי נתדבק בשורש המעשה, ואפילו יושב בטל לא טוב ולא רע, אזי לא קנה חיות. והנה הרשעים ימי חייהם הבל, ולפעמים כמה שנים אין עושה טוב, נמצא כל אלו השנים מוסיפים הבל הבלים וכולם מתים הם. והצדיק להיפך מדקדק על כל יום ויום לקנות בו חיות, נמצא הצדיק כל זמן שהוא חי, הוא איש חי רב פעלים, ומוסיף חיות בכל יום ויום, וזהו 'יראת ה' תוסיף ימים'. והרשע אפילו לפי הנראה היה חי כמה שנים, אבל הוא זקן אשמאי, ואפשר כמה שנים נקצרו שהיו מתים, ואתה סובר שהוא בן שבעים ואפשר שאינו בן חמש שנים.

  ועל הוספת ימים יום על יום, פירשו בזהר (ח"א דף קכ"ט ע"א) שעל זה כתיב (בראשית כד, א) 'ואברהם זקן בא בימים', וכן 'ויקרבו ימי (יעקב) [ישראל]' (שם מז, כט), 'ויקרבו ימי דוד' (מלכים - א ב, א). כי כל יום ויום עלה לחשבון החיות, ועל כן נקראים תלמידי חכמים 'זקנים', כי בכל יום ויום הוא חי ונעשה זקן ביותר ממה שהיה אתמול. ובזה מבוארים דברי יעקב אבינו שאמר לפרעה (בראשית מז, ט) 'ימי שני (חיי) [מגורי] שלשים ומאת שנה מעט ורעים'. לישנא ד'מעט' קשה, כי איך שייך לומר דלמא יחיה עוד אלף שנים. אלא יעקב דיבר דרך ענוה, אמר: ימי חיי שהייתי חי הם מאה ושלשים שנה, אבל אני מתיירא שהם מועטים מכח מעשים רעים, שהייתי מתנהג והולך לפעמים דרך רע חס ושלום, כך דיבר יעקב דרך ענוה. וכו'.  

יב.   ועל זה אמר (שם לד, יג) 'מי האיש החפץ חיים', רצה לומר, החיים הנצחיים, ורוצה לידע את המעשה אשר יעשה וחי בהם, אז צריך להסתכל בשלשה דברים: הראשון, הוא 'אהב ימים לראות טוב', רצה לומר, לבדוק את עצמו בכל יום, ואם פגם לתקן הפגם בתשובה, ויקנה מעלה בכל יום להוסיף קדושה, ויהיה אוהב ימים שיהיה זקן בא בימים ויתוסף ימים כדלעיל (אות קטנה י'). וזהו שסיים 'לראות טוב', כמו 'וירא אלהים כי טוב', וכדפירשתי לאחוז בטוב עולם הבא שכולו טוב.

4) כתונת פסים –  ויקרא פרשת שמיני (רב יעקב יוסף הכהן מפולנאי זי"ע)

עי"ל, יש לבאר קרב אל המזבח וגו'. ונבאר מצות ספירת העומר בפרשה אמור (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. והנה תועלת המצוה הזאת הוא כפשוטו, שלא לאבד יום אחת ממספר ימים, בסוד מספר ימיו מה הוא, שממנו נעשה לבוש הנקרא חלוקא דרבנן, בגן עדן התחתון נעשה הלבוש מעשיות המצוה יום ויום, ובגן עדן העליון מכוונת המצוה והתורה, וכמ"ש בזהר פרש' ויחי (רכד. ב), ובדרושים להאר"י זלה"ה יעו"ש, וזהו (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שלא נאבד יום אחד ממספר ימיו וכו'. מה שאין כן בעשותו עבירה ביום אחד, אז אותו יום עומד חוצה ומתאבל עליו עד שישוב בתשובה, ואז נאמר ישלם לו נחומיו ולאבליו, כמו שכתוב בסבא פרש' משפטים, יעו"ש.  

ובזה יובן וספרתם לכם, ר"ל שיספר וימנה הימים שלא יאבד יום אחד, והוא לתועלתכם. ויתחיל מיד ממחרת השבת, יתחיל לספור משנת ך' עד ע' שנה בסתם שנותיו, אז הוא חמשים יום חמשים שנה, שתהי' כולם שלימות ותמימות שלא יאבד יום אחד, וק"ל.

5) לתורה ולמועדים –  פרשת אמר (רב שלמה יוסף זווין זצ"ל)  

אמנם בכל זאת לכל דבר יש עכ"פ איזה משך זמן, שבו הוא נמצא וקיים, אם הוא זמן ארוך יןתר או קצר יותר. אבל דבר אחד יש בעולם שאינו מתקיים כלל. עוד לא הספיק להתהוות, וכבר חלף, עבר ואיננו. וזהו הזמן עצמו. כל רגע כמעט שהפסיק לבוא בעולם "ובהעתיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג:ה). הזמן העבר הרי איננו, וההווה נעשה תיכף ומיד לעבר. אלא שניתן הזמן ביד האדם לקיימו ולהנציחו, על ידי המעשים והפעולות בתוך אותו הזמן. כל זמן שהמעשים שלו קיימים, הרי זה כאילו אותו הזמן נמשך וקיים. ואם האדם עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים, שהם דברים נצחיים, "ודבריו חיים וקימים...לעד ולעולמי עולמים", על ידי זה הוא פועל שאף הזמן שלו יש לו קיום נצחי. והוא שנאמר באברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים" (מלכים א א:א)...אבל אברהם – וכן דוד שגם בו נאמר "והמלך דוד זקן בא בימים – שכל ימיו עשה צדקה ומשפט: "וישמר משמרתי מצותי חוקתי ותורתי" (בראשית כו:ה)...לכן הם הנציחו את זמנם, וכשהזקינו "באו בימים", עם כל הימים הראשיומים שלהם. וכו'.

Korach- Emunah and Ma'aseh

 וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃

רש''י: ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: ויקח קרח... באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכלה של תכלת חיבת בציצית או פטורה. אמר להם חיבת. התחילו לשחק עליו,  אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכלה תכלת לא תפטור את עצמה 

Rav Shlomo Zevin explains a deep yesod from this. Emunah in Hashem and performing mitzvos are not two separate things. They are meant to go hand in hand with each other. We see the Gemara in Berachos (13a) explains, why does “שמע” precede “והי'ה אם שמוע”? In order so that one should first be mekabel ol malchus Shomayim and then be mekabel ol mitzvos. One must first have a clear picture that there is a Commander and then understand that there is a commandment. 

The flip-side is true as well; plain emunah, unconnected to mitzvos, is not real emunah. It is not founded in anything and therefore has no real body to it. The Torah says, “כי ה' אלקיך אש אכלה הוא” (Devarim 4:24); Hashem is compared to a fire. And just as flame without a wick cannot last, so too, emunah in Hashem cannot last unless it has the wick of mitzvos to sustain it. 

The techeiles and lavan in tzitzis represent these two ideas, Emunas Hashem and Ma’aseh HaMItzvos. Chazal tell us that techeiles is similar to the sea, which is similar to the sky, which is similar to the Kisei HaKavod (Menachos 43b). The Gemara there brings pesukim to show that Kisei HaKavod is blue. Rashi there explains that is through the visage of the techeiles that we are reminded of HaKadosh Boruch Hu. So, here we see the connection to Emunas Hashem. Whereas by the rest of the tzitzis, the Torah says “וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם” (Bamidbar 15:39). Here we see the connection to Maaseh HaMitzvos. 

What was Korach’s argument? He claimed that there was no need for the actual performance of mitzvos. “כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'”, everyone is holy! Everyone is connected to Hashem. Rashi explains that Korach was exclaiming that it was not only Moshe and Aharon who were at Har Sinai and heard “אנכי ה' אלוקיך”. That is to say, all the nation were directly commanded the foundations of faith; “אנכי ה'” and “לא יהי'ה לך אלהים אחרים”. But whatever mitzvos came through Moshe, Korach claimed that Moshe himself made them up, and that Bnei Yisrael had no reason to abide by them.       

This is why Korach claim to Moshe was that a tallis which is entirely techeiles surely is patur from tzitzis. That is to say, a people so connected to Emunas Hashem don't need all of "Moshe's mitzvos."

ובני קרח לא מתו
Rav Zevin writes that there are people in every generation that foster the propagation of this Korachian philosophy, that faith alone is enough to get by. The Torah here is telling us otherwise, Emunas Hashem must go hand in hand with Ma'aseh HaMitzvos.

Rav Zevin on Tzav

Rav Zevin is awesome

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר וגו' (וקרא ו:ב)

Rashi comments that the use of the word צו, command, in the beginning of this week’s parashah is an expression of zeiruz, urging on, meant for that moment and for future generations. Rashi also quotes Torat Kohanim where R’ Shimon says that the Torah needs to convey the need for urging especially in a situation where there is chesron kis, monetary loss, such as here where Aharon and all of the other Kohanim perform the Avodah without any payment.

It is the usual way of the world that when something new suddenly pops up before us, it creates a feeling of excitement inside us that we don’t have for things which we are accustomed to daily. Be it the latest iPod or a new flavor at Ben & Jerry’s, for some reason people are just excited around new and unusual things. But the real ikar idea that should be noted in this phenomenon is not the active feelings of excitement, but rather the passive feelings of indifference that people have for that which they are used to, despite the fact that what we have around us all the time is often even more wondrous and amazing than anything new that may come along. The sun rises and sets every day, and many people habitually go about their daily tasks without even giving this natural occurrence a second thought. Were someone to take a moment to appreciate the sheer magnitude of this cosmological occurrence, the universal harmony flaunted by the many astronomical factors involved, certainly one would be filled to the brim with amazement over the world that is around him every day. It is, however, unfortunate that this among countless other things goes unnoticed by the general population as is the way of the world.

Rav Shlomo Zevin writes that this is why the Torah says והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו',  “And these matters that I command you today…” (Devarim 6:6); that every day the mitzvot should be like new before us, as Rashi explains. A person is supposed to view the Torah every day as if it were given to him that day and approach it with the same vigor and excitement as he would something new. In Shacharit in regards to Beri’at HaOlam we say “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. By all of Creation around us we should feel the renewal that occurs every day. This is why something which is to be performed from this moment and forever on, like these mitzvot being given to Aharon and the other Kohanim, there is a special need for the Torah to emphasis this point out the need for zerizut, that the Kohanim should be urged and urge themselves on so that the mitzvot should not appear as old and dry to them because of the regularity.   

In the Midrash that Rashi above quotes, R’ Shimon adds that we especially need urging on where there is chesron kis. Rav Zevin explains that when life is peaches and cream, it’s nothing to marvel at when someone keeps the mitzvot and does ma’asim tovim. When things are going well and life is more relaxed, it’s easy for a person to do such things. It’s when times are hard that we really show who we are in our commitment to mitzvot. The Gemara in Yevamot says that if one lends money to one who is poor when he in a time of need, the Torah says of him אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה וגו', “Then you shall call and Hashem shall respond.” (Yeshayah 58:9) Some explain this as referring to when the lender is in a time of need. The Gemara in Berachot states that HaKadosh Baruch said to the Mal’achei HaShareit, “How can I not raise My face towards Yisrael, for I said to them “ואכלת ושבעת וברכת” and they are medakdek in this until a k’zayit and a k’beitaza?” Usually this would explained as referring to the mitzvah of Birkat HaMazon, but Rav Zevin says it can be learned another way in that it refers to all mitzvot in general. That is to say, Bnei Yisrael bless Hashem not only when they are satiated and all is good, but even when food and sustenance is scarce as a k’zayit and k’beitaza. That even when times are hard and life is as good as it is at other times, Bnei Yisrael are still mevarech Hashem for what they have.

This is why immediately upon leaving Mitzrayim, Bnei Yisrael were commanded about eating matzah- לחם עוני, “poor man’s bread.” This is to symbolize that the Torah was given to be upheld even in poverty, and as the Mishnah says in Avot, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר (Avot 4:11). This correlates to the Torah writing in a way that connotes a language of zeiruz when there is chesron kis. At a time of poverty and chesron kis it can be very easy for a person to stumble and veer off from the proper path in life, the path of Torah and miztvot. Therefore, the Torah has to come and urge us on to be mechazek and me’ametz us in our Avodat Hashem. May we be zoche to be invigorated in our Avodat Hashem with a feeling of hit’chadshut every day.