Rogatchover on Ameilus

שו"ת צפנת פענח – סימן ו' (רב יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד דווינסק)

קבלתי מכתבו ומה אוכל לכתוב לו. ילמד סדר נשים כסדר גמרא עם תוס' ואח"כ יחזור, והנה מבואר בתו"כ פ' בחקותי כל קרא דאם בחקותי תלכו דהקב"ה רוצה שיהי' עמלים בתורה ור"ל כך דהנה מבואר ב"ב פ"ח דכמו דא"י מוחזקת ה"נ תורה ירושה ומוחזקת רק מ"מ צריך הליכה דמבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל ריש פרק א' דב"ב דאף דקיי"ל כמ"ד ב"ב ק' דאין הליכה קונה זה רק בדבר חדש אבל לברר איזו חלק לזה קנה בהליכה כיון שהתורה ירושה רק דצריך לברר החלק צריך עמל ויגיעה בגדר הליכה והארכתי בזה בחיבורי ח"ד בהל' תרומות ועי' סנהדרין צ"ט ע"ב הוא עמל במקום זה והתורה עומלת במקום אחר ע"ש ברש"י אך ר"ל דע"י שעמל במקום אחד קנה לכל התורה אף במקום שלא עמל כלל וכן הוא בירושלמי ב"ב משכח כולה ר"ל מוצא הכל כיון דירושה לנו רק צריך יגיעה וכן מבואר בירושלמי חלה פרק א' ואכמ"ל לכן לדעתי יעשו כך...

That reminded me of this Yerushalmi quoted in Or Gedalyahu on Simchas Torah

תלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא פרק ח'

א"ר הושעיה כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא (כהה – חלש).

The Gemara is talking about when Hashem promised EY to BY. It says in Va’eirah, ונתתי אותה לכם מורשה, Hashem promised the land to those that left Mitzraim, but l’maaseh it was the next generation that inherited the land. So if something is a “morashah” to you, it is really a safek it will you will be a “yoresh” or just a “morish” (the Dor Midbar were morish bakever). The Gemara asks, what about when it says “תורה צוה לנו משה מורשה קהילה יעקב”. The Gemara answers, granted, just because you are part of the Jewish people, that doesn’t guarantee that you will inherit the Torah. If you work for it you will be a “yoresh,” but if not you will only be a “morish” and the opportunity will be passed to the next generation 

Ameiuls Ba'Torah

We  recently celebrated Tu B'Av. One of the reason given in the Gemara in Taanis for the celebration is to       commemorate the fact that Bnei Yisrael stop cutting wood for the Mizbeach since it would no longer dry well due to the shortened days. So what? So, this meant that with the lengthened nights, Bnei Yisrael would dedicate more time to learning during the nighttime.  That being said, here are some mekoros I put together on ameilus ba'Torah

1) ויקרא פרק כו פסוק ג

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם:

2) רש"י שם

אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

3) איוב פרק ה פסוק ז

כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף:

4) תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב

אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. (משלי ו') נאף אשה חסר לב, אמר ריש לקיש: זה הלומד תורה לפרקים, שנאמר (משלי כ"ב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך.

5) מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב

לעמל פה נברא כו'. והיינו עמל פה שטורח ולומד וחוזר עליה בכל יום א"נ שעומל ומלמדה לאחרים כדלעיל והרמז שמעתי בזה במלת לעמ"ל שהוא ר"ת ללמוד ע"מ ללמד. ושאמר אם לעמל מלאכה כו'. ר"ל לעמל מלאכה דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה ומסיק הוי אומר לעמל פה נברא ואין צריך לעמל מלאכה כדאמרינן בברכות בחסידים הראשונים שהיה תורתן אומנתן ומלאכתן נעשית מאליה וכן היה תחלת הבריאה לולי שעל חטא האדם נאמר לו בזעת אפיך תאכל וגו'. ואמר אם לעמל שיחה כו' אפילו שיחה בטלה. כי תכלית בריאת אדם שנקרא חי מדבר סתם ובזה נשתנה צורתו משאר ב"ח ואמר דאינו כן דדבורו לא יהי' דבור ושיחה בטלה אלא דבור של תורה שנאמר לא ימוש וגו'. ואמר טוביה לדזכי כו' דהייני דזכי לתכלית מה שנברא וק"ל:

נואף אשה כו' זה הלומד תורה כו'. כי התורה דומה לאשתו של אדם בכ"מ והיא אילת אהבים כשעוסק בה תדיר ומצויה לו בביתו כאשתו אבל הלומד לפרקים אינה מצויה לו כאשה זו המנאפת וסיים ואמר שזה חסר לב לפי שיחשוב האדם כי איננו צריך לחזור בה תמיד כיון שיש לו לב טוב להבין וע"כ אמר שאינו כן אבל זה שאינו חוזר תמיד על למודו הוא חסר לב:

6) בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יג אות ז

ואדם אין לעבוד את האדמה, ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה, כאליהו וכחוני המעגל, ואדם אין לעבוד את האדמה לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה.

7) שמות פרק כה פסוק ח

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:

8) אבות דרבי נתן פרק יא

תניא, ר' טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:

9) תורה תמימה הערות שמות פרק כה הערה ט

יתכן דמדייק דלפי המשך הלשון והענין הול"ל ושכנתי בתוכו ולא בתוכם, ולכן דריש דבאמת אין שייך כלל ענין בנין בכלל כביכול להקב"ה, וכמש"כ (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי, אלא הענין הוא שרצה הקדוש ברוך הוא שיתעסקו ישראל במלאכת עבודה לשמו וציום על בנין המקדש ומתוך שתהיה חביבה עליו עבודת פעולתם, ישרה שכינתו בתוכם בכל מקום שהם. והרי מבואר מזה שגדולה מעלת המלאכה עד שתמורתה חנן הקדוש ברוך הוא את ישראל בהשראת שכינתו יתברך, ודו"ק:

10) ספר מסילת ישרים פרק ט (ר' משה חיים לוצאטו זצ"ל)

הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם, הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם. כי הנה אדם כזה, ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל הישוב והמנוחה, ולישון שנתו בלא, טורד, וימאן ללכת אם לא לאטו, וכיוצא בדברים כאלה, הנה יקשה עליו להשכים לבתי - כנסיות בבוקר, או לקצר בסעודתו מפני תפלת המנחה בין הערבים, או לצאת לדבר מצוה אם לא יהיה העת ברור, כל - שכן למהר עצמו לדברי מצוה או לתלמוד תורה. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני.

ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכענין מה שהיה אומר (עירובין סה): "אגירי דיומא אנן", וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב. ועל זה נאמר (איוב ה): כי אדם לעמל יולד. וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה. ועל זה הדרך אמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ו): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים.

11) מלאכי פרק ג פסוק יח

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו:

12) תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט עמוד ב

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: (מלאכי ג') ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי - בזוזא, חד עשר פרסי - בתרי זוזי.

13) מלבי"ם –  מלאכי פרק ג פסוק יח

ושבתם, אז תשובו אל העוה"ז ע"י שתקומו בתחיית המתים, וראיתם ההבדל בין צדיק לרשע וגם בין הצדיקים עצמם תראו הבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ר"ל בין מי שעבד מאהבה שתכלית עבודתו היה לעבוד את האלהים, ובין העובד מתקות גמול ויראת עונש שלא עבד כדרך העובד האמתי שצריך לעבוד מבלי השקף על קיבול פרס, שזה ענין השכיר לא העבד, ובעבודה ע"מ לקבל פרס עקר העבודה הוא בשביל עצמו לא בשביל לעבוד את אלהים, וכן אמרו חז"ל בחגיגה היינו צדיק היינו עובד? אלא עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי הויין אלא אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד:

14) תניא ליקוטי אמרים פרק טו (ר' שניאור זלמן מליאדי זי"ע)

ובזה יובן מ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו. ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות עובד אלהים ואשר לא עבדו ואעפ"כ אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו ע"י אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות ות"ת כנגד כולן אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו ולכן אינו נקרא עובד כלל כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמ"ש לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני די לו באהבה מסותרת זו אא"כ רוצה ללמוד יותר מרגילותו ובזה יובן מ"ש בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו משא"כ כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל:

15) במדבר פרק יט פסוק יד

זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים:

16) תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב

אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה שנאמר (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל - אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל.

17) מדרש תנחומא (ורשא) פרשת משפטים סימן ה

ואלה המשפטים, זש"ה (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן וגו', עקילס (נ"א אונקלוס) הגר בן אחותו של אדריאנוס היה מבקש להתגייר והיה מתירא מן אדריאנוס דודו, א"ל אני מבקש לעשות סחורה, א"ל שמא אתה חסר כסף וזהב הרי אוצרותי לפניך, א"ל אני מבקש לעשות סחורה לצאת לחוץ לידע דעת הבריות ואני מבקש לימלך בך היאך לעשות, א"ל כל פרקמטיא שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ לך עסוק בה שסופה להתעלות ואת משתכר, בא לו לארץ ישראל ולמד תורה, לאחר זמן מצאוהו רבי אליעזר ורבי יהושע ראוהו פניו משתנות, אמרו זה לזה עקילס לומר תורה כיון שבא אצלם התחיל לשאול להם שאלות הרבה והן משיבין אותו, עלה אצל אדריאנוס דודו, א"ל ולמה פניך משתנות סבור אני שהפסידה פרקמטיא שלך או שמא הצר לך אדם, א"ל לאו א"ל אתה קרוב לי ואדם מצר לי, א"ל ולמה פניך משתנות, א"ל שלמדתי תורה ולא עוד אלא שמלתי את עצמי, א"ל ומי אמר לך כך, א"ל בך נמלכתי, א"ל אימתי א"ל בשעה שאמרתי לך מבקש אני לעשות סחורה, ואמרת לי כל פרקמטיא שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ לך ועסוק בה שסופה להתעלות חזרתי על כל האומות ולא ראיתי שפלה נתונה בארץ כישראל וסופה להתעלות, שכן אמר ישעיה (ישעיה מט) כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו, לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך, אמר ליה סקנדרוס שלו עתידין אלו שאמרת שיהו מלכים עומדים מפניהם שנאמר מלכים יראו וקמו, הכהו אנדריאנוס על לחיו אמר ליה יש נותנין רטיה אלא על גב המכה עכשיו אם רואין גילורר אחד אין עומדין מלפניו שהיית אומר שהמלכים רואין אותם ועומדין בפניהם, אמר ליה סקנדרוס א"כ מה תעשה טמנהו הואיל ונתגייר הרגהו, אמר ליה עקילס בן אחותי עד שהוא במעי אמו היה ראוי להתגייר, מה עשה סקנדרוס שלו עלה לגג ונפל ומת, ורוח הקודש צווחת (שופטים ה) כן יאבדו כל אויביך ה', אמר ליה אנדריאנוס הרי מת סקנדרוס אין אתה אומר לי על מה עשית הדבר הזה, אמר ליה שבקשתי ללמוד תורה, א"ל היה לך ללמוד תורה ולא לימול, א"ל עקליס נתת לאסטרטלירוס אנונה אלא אם כן נטל זינו שלו, כך לעולם אם אין אדם נימול אינו יכול ללמוד תורה שנאמר מגיד דבריו ליעקב למי שהוא מל ביעקב לא עשה כן לכל גוי משום שהם ערלים, חקיו זו תורה ומשפטיו שלו הדינים שנאמר (שמות טו) שם שם לו חוק ומשפט וכו'.

Mishpatim: Kabbalat HaTorah & Talmud Torah

In Parshat Mishpatim, the Torah tells us that Moshe called out the Torah to Bnei Yisrael, to which they famously replied, “na’aseh v’nishmah.” – Vayomru kol asher diber Hashem naaseh v’nishmah. The Gemara in Shabbos (88a) says that at the time that when Bnei yisrael said this, “b’sha’ah she’hikdimu,” 600,000 angels came down and placed two crowns on every person; one for “na’aseh” and one for “nishmah.” The Beit HaLevi writes that it was only through the hakdama of “na’aseh” to “nishmah” that Bnei Yisrael were worthy of all of this. Why is this so? Furthermore, why did Bnei yisrael not say “nishmah v’na’aseh?

The Zohar HaKodesh teaches that “na’aseh” was a kabbalah for Kiyum HaMitzvot, while “nishmah” was a kabbalah for Limud HaTorah.  We know that there are two levels to learning Torah. The first is learning in order to know the mitzvot and how to perform them; this is relevant to everyone. After that, men have a mitzvat aseh to learn Torah for the sake of learning, not simply as means to Kiyum HaMitzvot. Had B”Y replied to Moshe with “nishmah v’na’aseh,” it would have seems like they were accepting the mitzvot, but that they were simply forced to learn Torah in order to know how to perform them; nishmah would merely be a means to na’aseh and it would be only one kabbalah. In replying the way they did, they said that first of all “na’aseh,” we will do the mitzvot, including necessary learning of the Torah, and then “nishmah,” we will learn the words of Torah for the sake of Talmud Torah. It is now clear that as a result of this hakdama, Bnei yisrael actually created two kabbalot and thus merited the adornment of two crowns.    

Today, we still carry the Kabbalat HaTorah that we accepted thousands of years ago. Every morning we recite the Birchot HaTorah and say “asher kidishanu b’mitzvotav v’tzivanu la’asok b’divrei Torah,” and “asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu et Torato.” An inherent part of this is to realize the two factors in this. We accept upon ourselves to learn in order to fulfill the mitzvot properly and to learn Torah for the sake of learning. However, this requires us to properly devote ourselves, not simply to superficial learning, but to a Limud HaTorah through which we understand the word and will of Hashem. As Rashi writes in the beginning of the Parshah, “V’eileh hamishpatim asher tasim lif’neihem”- Moshe did not simply teach the Torah two or three times so that Bnei Yisrael were familiar with it, but many times that it was set before them with proper understanding “like a table prepared to be eaten from.” Through proper ameilut and dedication to our kabbalah, we can attain the highest level of na’aseh v’nishmah and bring ourselves closer to HaKadosh Boruch Hu. 

The Slonimer Rebbe writes that a person constantly has times of aliyah and yeridah throughout his life; there is rising followed by falling, followed by yet another rising. But a Jew must keep himself clinging to Hashem even when he is in a state of yeridah. This was the main part of Kabbalat HaTorah; that Bnei Yisrael would remain attached to Hashem even when they were in a lowly state. They therefore preceded “na’aseh” to “nishmah” to say that even when they didn’t understand and were in a lowly state, they would remain close to HaKadosh Boruch Hu. After this, when Bnei Yisrael have a time of aliyah, they reach the level of “nishmah” and attain the highest level cleaving to Hashem.